"סליחה. זו גם שעה מאוחרת ואת גם עסוקה. בכל זאת, אפשר להיכנס?"
"זה בסדר. הפסקה לא תזיק לי. קשה לי כבר לראות את כל הנתונים והדו"חות האלה"
"זה יהיה קצר. אני מבטיח. רוצה להודות על התפקיד שנתת לי"
"יופי. אני שמחה. גבריאל לא יורד עליך יותר מדי אני מקווה"
"הוא בסדר. יש לו פה ושם את הקטעים שלו. זאת אומרת, הוא לא מלאך. כלומר, הוא כן מלאך אבל את יודעת למה התכוונתי. כולנו מורכבים. במיוחד שאנחנו עוסקים בנשמות של בני אדם"
"אז אתה עכשיו מרגיש שאתה לומד? שהפקת לקחים מהפעם הקודמת? אני שמחה"
"תראי. אני באמת עדיין לא מומחה. אני רק לומד. סכסוך בין שני בני זוג למשל. אני עכשיו מביט על זה אחרת"
"איך אחרת? תסביר לי"
"הרבה יותר רחב. אני מבין מניעים, פחדים, מורכבויות. למה היא לא אמרה לו. איך הוא הגיע לאלימות או שסתם נסגר והפסיק לדבר"
"מעניין. לדוגמא?"
"לדוגמא, הוא רופא מנתח בבית חולים והיא סטטיסטיקאית במחלקת עיבוד נתונים בסטארט אפ. בהתחלה, באופן הכי טבעי הבנתי אותו. הרי הם נמשכו אחד לשניה עוד כשהיו סטודנטים והתרגשו מלדבר אחד על המקצוע של השני, ולראות סרטים ביחד, ולשכב, ולהכיר עוד רבדים"
"בסדר. הבנתי. בנאלי. תתקדם"
"כן. כן. אני מתקדם. אבל אז הוא עולה בסולם הדרגות. מציל חיים. ניתוחים מסובכים, לחצים. והיא מה? סטטיסטיקה. עוד יום של מספרים ודוח"ות".
"אתה חופר. תגיע לשורה תחתונה"
"היא, על מה היא משפיעה? על דפוסי הקניה של ליפסטיק לבנות שתיים עשרה? מה הפלא שהוא כבר לא רוצה בה. הוא הרי אלוהים מבחינתו"
"אל תתחצף. הוא לא אלוהים ולא חצי אלוהים"
"נו. את יודעת. לא התכוונתי אלייך"
"נראה לי שגבריאל לא ממש ממלא את ההוראות שלי"
"ממלא. למה להתרגז?. בטח. כי פתאום הבנתי שגם לה יש צד בסיפור. הוא אמנם מסור לעבודה אבל בכל זאת הוא פחות בבית. פחות משפיע על החיים במשפחה. הוא לא מסוגל להרגיש סימפטיה כשיש לה כאבי מחזור נורא חזקים והיא בוכה. לא מסוגל להתרגש מדברים קטנים כמו פרח באביב או סתם בוקר בחוף הים. היא נסגרת. מתרחקת. פוחדת בכלל לשתף אותו. הוא חייב לזרוק לה שם איזו מילה. להביא זר פרחים. להוציא אותה לארוחה טובה. ללכת לקראתה. לעזור לה בבית".
"תראה. לא אגיד שאין שיפור אבל יש לך עוד הרבה מה ללמוד".
"כן. אבל אני מתכוון לזה. אני ממש פמיניסט"
"לא לא. תאמין לי. פמיניסט אתה לא. קודם כל, אתה לא אשה ולכן לא פמיניסט. בכל מקרה יש לך עוד דרך ללכת. ועכשיו אתה באמת יכול ללכת. אני צריכה לחזור למספרים"
"למה את קוטעת אותי? ובכלל את פוגעת בי עם המילים הללו אתה חופר ואל תתחצף. תדעי לך שאני כל כך מתקדם שגבריאל נתן לי כבר לטפל במוות אחד"
"מוות? הוא נתן לך מוות?"
"תאונת דרכים. זוג בני ארבעים. הוא נהרג במקום. היא ניצלה בנס. עזרתי לה להשתקם"
"גבריאל לא היה מוסמך לתת לך מוות כל כך מוקדם. כדאי שתצא מהחדר שלי מהר לפני שאני קוראת לו לשיחת הבהרה"
"אבל רגע. את לא מבינה. זו לא אשמתו. אני ביקשתי. אני. כי ראיתי מה המקרה. אלוהים. תקשיבי רגע. זוג בני ארבעים. הוא נהרג במקום והיא ניצלה בנס. ממש כמונו. רק שהפעם, כשהיא מתגלגלת לפגוש את החברה שלה מהתיכון, היא כן מצליחה להשתחרר מהפחדים שלה. כן מצליחה להבין שזה בסדר להתאהב באשה, כן בסדר לרצות לחיות אחרי שמישהו יקר מת. שיש דברים כאלה"
"אתה כל כך דפוק. כל כך לא מבין. אין לך מושג בכלל. צא מהמשרד מהר. מחר על הבוקר אני דואגת שגבריאל יקבור אותך בניירת, אפילו שתכלס את קבור בקריית שאול. אני בעצמי אעביר אותו סדרת חינוך ועונש – חכה חכה. רק התחלתי. אתה לא יודע מה זה יצא הקצף של אלוהים"
"אלוהים. רגע. תזכרי בשנים הטובות שלנו. אני הפקתי לקחים. אני למדתי. בבקשה. אני יכול עוד להשתפר. אל תסגרי עלי את הדלת"
====
"אחת. שתיים. שלוש. הלך? כבר הלך? איך אוכל להתרכז במספרים עכשיו. למה אני מדברת אל עצמי? למה אכפת לי? למה אני בוכה?"